בהר סיני. מה שמטה נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני (ת"כ), פי' רמב"ן שמטה נאמרו כללותיהן מסיני דכתיב בפ' משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה זאת, ובסוף הענין כתיב (כ"ז ל"ד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ובפרט והכל מסיני (וע"ש מה שטען על פירש"י בזה), ולהטעים דברי הת"כ יותר שמעתי כי הנראה ברור שמפרשה זו עד פ' ערכין (בחקותי כ"ז) הכל דבור אחד הוא, כי משם ואילך הוא דבור חדש לכן התחיל שם וידבר ה' אל משה וגו', ובאמת בדבור זה מכאן עד פרשה ערכין בעניני שמטה ויובל מדבר, ומזה הענין עצמו שליחות העבדים וחזרת הקרקעות ביובל, ואחר כך נאמרו התוכחות הבאות על עברת השמטה כדכתיב כל ימי השמטה תשבות, ובגמר התוכחות אמר (בחקותי כ"ו מ"ו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בהר סיני, חשב שלש ענינים, חקים, הם השמטה והיובל, והן אם בחקותי תלכו, פי' רב"ח בחוקת השמטה והיובל. והמשפטים, הם התוכחות והעונשים שנזכרו בפרשה, כענין לעשות בהם משפט (תהלים קמ"ט) שענינו עונש, וכמו נכונו ללצים שפטים. והתורות, פי' בת"כ שתי התורות אחת בכתב ואחת בעל פה. ועליהן אמר אשר נתן ה' בהר סיני, הנה מבואר שענין השמטה נאמרו כללותיהן בסיני על זה אמר אלה החקים, וכן פרטי' ודקדוקי' על זה אמר והתורות:
שבת לה'. שגם עובדי אדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה, כדי שיתבונן כל אדם שכל מיני ממשלה ואדנות בתחתונים הם בטלים, ואין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ית' (רע"ס ורב"ח):
ספיח קצירך. הצומח מן הזרע הנופל בעת הקציר הוא קרוי ספיח (רש"י) והרמב"ם בפירושו (כלאים פ"ב מ"ה) אמר יש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואחר כך צומח פעם שניה כגון העשב וכו' ועליו נאמר את ספיח קצירך:
לא תבצור. אינו רוצה בזה לאסור הבצירה כלל, שהרי התיר אכילתן, באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, אבל ר"ל כמו שפי' בספרא (לא תבצור), כדרך הבוצרים, והכוונה כדי לשנות ולא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים (רמב"ם בפי' למשנה פ"ח דשביעית). וכן פירש"י, לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל. כוונתם נגד שבשאר שנים נאמר ואספת את תבואתה, אמר בשנה השביעית לא תקצור הצמחים מספיח כדי לאסוף אותם לבדך אלא תנהג בו מנהג הפקר, תעזוב אותם לקצירת כל אדם ואז גם אתה כאחד מהם. וטעם לא תקצור, כדרך שקוצר בכל שנה קצירת כל השדה ומעמידים כרי ודשים בבקר אלא קוצר מעט וחובט ואין לו להביא לתוך ביתו רק מעט כדרך שמביאים מן ההפקר חמש כדי שמן ט"ו כדי יין (ערמב"ם פ"ד משמטה ה"א כ"ד). ודע שכל זה הוא לשיטת הפוסקים שהשומר שדהו בשביעית בגדר ופתח נעול אין הפירות נאסרים, לכן גם במשומר אינו איסור רק קצירה כדרך הקוצרים, אבל שלא כדרך הקוצרים מותר (ערש"י יבמות קכ"ב א' ד"ה של עזקה וכו' מן המשומר וכו' וקודם הביעור אלו ואלו מותרין). אבל לדעת ר"ת ורבותיו של רש"י דבשביעית דבר השמור אסור באכילה אף לפני הביעור ובמשומר הקצירה אסורה אף שלא כדרך קצירה, ורק במופקר על ידי שנוי מותר, דהיינו שלא כדרך קצירה ובצירה (עתוס' סוכה ל"ט ע"ב ד"ה בד"א), וכ"ד הגר"א בפי' למשנה (שביעית פ"ח מ"ו), והוסיף שם מפורש, דבמשומר אסור בכל ענין אף בשנוי, רק במופקר שרי בשנוי, וגם זה אינו אלא בתלוש, אבל במחובר אף במופקר אסור לקצור כ"א לתלוש בידים. ולדעה זו הא דתנן (פ"ה דשביעית מ"ו) מוכרין להם מגל יד ומגל קציר, אין פי' מגל קציר לקצירת תבואה, דהא במחובר כל קצירה אסורה ואין מותר רק התלישה, אלא מגל יד הוא העשוי לשבירת עצמות, ומגל קציר הוא העשוי לבקיעת עצים ולתיקון מנעל ומפתח (עי' בס' פאת השלחן סי' כ"ד ס"א). לפי"ז לשון לא תקצור דקרא כפשטי', דבמחובר כל קצירה ובצירה אסור. ודע בלשון בצירה אין עיקר הוראתו חתיכת הזמורה מן הגפן (אבשניידען, אבלעזען), כי שרש בצר הונח לרש"פ על הדבוק העצום שבין חלקי המורכב, כענין ערים בצורות, שהחומות חזקות ומדובקות היטב באבנים וסלעים בלתי נוחות להתבקע ולהפרץ, מזה יבוא שם הבציר, להוראת אסיפת הענבים, והוא שם התכלית, והיינו הכנסת פרי הגפן להיותם בצורים ומדובקים יחד על ידי דריכת הענבים בגת, ויהיה בצר כמו וצבר בהפוך אתוון, ויתכן ששרש בצר הוא מורכב מן בא-צר, דהיינו ביאה במצר, שהענבים צרורים ודבוקים יחד. ותרגום לא תבצור לא תקטוף, ולשון קטף בארמי יורה גם על הדבקות (כבנדה ס"ו) בנתר לא משום דמקטף שפי' הערוך שמדבק השער זה על זה ואין המים באים ביניהם:
שבת הארץ לכם לאכלה. השבת לא תאכל, לכן יוסיפו המפרשים והיתה תבואת שבת הארץ, והרנ"ו יפרש מפני זה מלת לאכלה אכילת השמחה, ע"ש. ולדעתי מלות כל תבואתה האמור בסוף המקרא, חוזר על מה שלפניו, כי חסרון בי"ת השמוש נהוג הרבה, כמו ששת ימים עשה ה' את השמים והראוי בששת, והקול נשמע בית פרעה כמו בבית פרעה, וכן כאן והיתה בשבת הארץ לכם לאכלה, ומהו שיהיה לכם לאכלה ? אמר לבסוף כל תבואתה, תחלה יפרש מי המה האוכלים, ואחר כך מה יאכלו; אמנם לאריכת המאמר ביניהם, חזר אחר כך לומר. תהיה לאכלה, והוא דבר הנהוג לרוב, כמו והשביע אותה הכהן בפ' סוטה; וטעם חסרון הבי"ת להורות בא גם על כוונה שניה כמ"ש רבותינו מן השבות אתה אוכל (ערש"י), כלומר מן המופקר, ולדעתם יהיה מלת שבת, במובן תשביתו שאור, שענינו הבטול וההפקר:
והיו לך. פי' לא תמנה ליובלות את שנות הלבנה פשוטות לחשבון י"ב חדשים לשנה, אבל תהיינה פשוטות ומעוברות באופן שיכוונו עם מ"ט שנות חמה, כמו בשביעית, בהיותה תלויה בחרישה וזריעה (רע"ס), ורש"י שפי' קרא לעשות יובל לסוף מ"ט אף על פי שלא עשה שמטה, היא דעת יחיד בת"כ, אבל חכמים פליגי עליה דיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית:
והעברת שופר וגו', תעבירו שופר. תיב"ע ותעבר קל שופר, תעברון קל שופר, אין יב"ע מוסיף מלת קול על לשון המקרא, כי כן הוא המובן במקרא עצמו, כי מלת שופר ישמש על הכלי ועל הקול הנשמע ממנו, כמ"ש ביתרו (י"ט ט"ז) והרבה שמות ישמשו על הפועל ועל הפעולה, ע"ש. וכן נר ישמש על האור האחוז במאור (ליכט) להעלות נר תמיד וישמש על הכלי שהשמן והפתילה והמאור בו (לאמפע) ועשית נרותיה שבעה. ולפי"ז אפשר אם ברך קודם התקיעות לשמוע שופר יצא, כי משמועותו חול שופר:
שופר תרועה. מלת תרועה ראוי להיות נסמך למלת שופר ולומר תרועת שופר, כי לא תאמר שופר קול רק קול שופר; אמנם מצאנו דומים לזה כמ"ש (בראשית לנפש חיה), ולרבותינו יפרוש כבלתי נסמך, כאלו אמר והעברת שופר והעברת תרועה, עי' ת"כ ותלמוד; אמנם במכדרשב"י (אמור דף צ"ב ב'), שופר תרועה אמאי ? אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שלטנותא מכל עבדין וכו' לאחזאה חירו בכלא, פי' תרועה מן תרועם בשבט ברזל, ובזה שם שופר נסמך אל שם תרועה כראוי, שופר תרועה (ענטלאססונגס פאָזוינע), והוא נכון מאד לפי הענין, העבדים נפטרים לביתם, כי נשבר עול שעבוד האדון מעליהם, וכן השדות; ואפשר לפרש שם תרועה מן ותרועת מלך בו, וירא פניו בתרועה (איוב ל"ג), שפי' ענין ריעות וחברה, כי שנת היובל היא שנת של חירות וקריאת דרור לכל יושבי הארץ, שנה של שמחה לעשירים ולעניים לבעלי אחוזה ולעבדים כי אין בו עבודת אדמה לא זריעה ולא קצירה, אבל כולם יתענגו זה עם זה בחברת מרעים, ויתורגם שופר תרועה (געזעלליגקייטס פאָזוינע):
שנת החמשים שנה. כפל מלת שנה בא לחזק, להורות על שנה שלמה (דאס פאָללע פונפציגסטע יאהר), שלא נאמר שהתחלת הקדושה לא תחול רק מהעברת השופר ביוה"כ, דאם כן אין השנה שלמה, דכבר עברו עשרה ימים מר"ה, אבל כל שנת החמשים תתקדש והתחלתה תהיה מר"ה, ועל כוונה זו אמר גם (פי"א) שנת החמשים שנה, להורות על שנה שלמה שתכלה בר"ה, שלא תמשוך ותלך עד יום הכפור, אבל קדושת היובל תהיה בשנת החמשים כולו, בלי חסרון בהתחלתה ובלי תוספת בסופה, אבל תתחיל מר"ה אף שהעברת השופר לא היה רק ביום הכפורי', לא יתחסרו אותן עשרה ימים הקודמים מקדושת היובל, וכן תכלה קדושת היובל בר"ה הבא ולא יתוספו עליו עוד עשרה ימים עד יוה"כ, רק שנת החמשים עצמה קדושה מר"ה עד ר"ה, כך למדתי מדברי רז"ל בת"כ ובתלמוד, והוא מוסכם מדרכי הלשון, כי הכפל יבא לחזק בכ"מ:
יובל היא. לשון יובל לרש"פ יורה על שררה וחירות, והוא משרש בלל כמו בלולות בשמן ענין תערובות, כי בשנת היובל יש בלבול וערוב רשויות (אללגעמיינהייט) שיתבלל סדר הרשויות בשדות ועבדים, והיה הקונה כמוכר, כעבד כאדונו, כשפחה כגברתה, כנושה כאשר נושה בו, חירות אחת ורשות אחד לכולם, אין קדימה ואיחור יתרון ופחיתות זה על זה, והכלי שמכריזין בו תערובת הרשויות נקרא גם כן יובל, על זה אמר במשוך בקרן היובל:
דרור. אין דרור אלא לשון חירות, מה לשון דרור כמדייר בי דייר' ומסחר בכל מדינה, (ת"כ, ור"ה ט' ב') לדבריהם תרי משמעותא איתנהו במלת דרור, הא' לשון דירה, שיוכל לשבת בכל מקום שירצה, כמו צפור דרור, וכדאיתא במכדרשב"י (תצוה קפ"ג) צפור דרור דא איהו דשויה דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל ומיומא דעבד קינא בביתא ואפיק בנין מדורי' בביתא חמשין יומין ולבתר מתפרשן אלין מאלין. והב' לשון מסחר ומסבב, כי שרש דר ישמש על הסבוב והעגול, כענין צנוף יצנפך כדור (ישעיה כ"ב) כחומה המקפת סביב, והדורים אישר (שם מ"ה) דרכים המסבבים בעגול. ויתכן כי מין אבן טוב הנקרא דר, (דר וסוחרות, באסתר) הוא להיותו מטבעו גדול סביב, או שתשמישו להושיבו במושב מעוגל ומסובב, ויגיד עליו רעו וסחרת, שהוא ג"כ לשון סביב:
יוכל היא וגו'. כמו שיצאה הקרקע לחירות מיד הקונים כן תהיה בלתי משועבדת ביד הבעלים השבים אליה שלא ישתמשו בה באותה שנה כדרך בעלים (רע"ס) ולכן חזר ואמר יובל היא:
מן השדה. ע"י השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחי' מן השדה אתה צריך לבער מן הבית (רש"י מרבותינו), לא שנפרש ממה שאתה מביא מן השדה ביומו אתה אוכל, ולא מן הצבור שבבית, ומלת מן הוא על הסבה הגורמת, כשמוש אות מ"ם לענין זה, כמו משוד עניים מאנקת אביונים. ולירושלמי המכוון במקרא, שהאוכל פירות השדה צריך להמתין עכ"פ עד התחלת בשולן, כי כ"ז שהוא בוסר הוא מפסיד, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, והיינו את תבואתה (עי' ר"ש שביעית פ"ד מ"ז וברמב"ם שם). וע"ד הפשט יתכן טעם המקרא, כי בכל שאר השנים התבואה נאספת לאוצר להשמר בגורן, לכן נקראת תבואת גורן תבואת יקב, כי זה הוא מקום קביעותם, והאוכל אוכל תבואת גרנו. אבל בשביעית ויובל שאסור לאסוף אל הבית ולעשות לו אוצר בגרנו, שאינו רשאי לאכול רק בדרך הפקר. שקוצר מעט ומביאו לתוך ביתו כדרך שמביאים מעט מן ההפקר. וזהו מן השדה תאכלו את תבואתה, התבואה שאוכל אינו מן הגורן כ"א מן השדה:
תשובו איש אל אחוזתו. קרא יתירה הוא דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו. אלא בא כאן לרבות את המתנה. שהנותן מתנה לחברו, חוזרות לו ביובל. (בכורות נ"ב ב') וכ"פ הרמב"ם. ודברי רש"י הם מת"כ:
תמכרו או קנה. אזהר קרא למוכר וללוקח. ואמר תלמודא (ב"מ נ"א) וצריכא. דאי כתב רחמנא מוכר. משום דקים ליה בזבינתיה (כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה) אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהריה רחמנא באל תונו. ואי כתב רחמנא לוקח. משום דקא קני דאמרי אנשי זבנת קנית (אם לקחת חפץ המתקיים שפר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים לך) אבל מוכר דאבודי אוביד דאמרי אינשי זבן אובד (שיכלו המעות בהוצאת) אימא לא. צריכא. וכתב אמ"ו בתוספת ר"ע וקשה אמאי לא נקט תלמודא בפשוטות, דאי כתב רחמנא לוקח, י"ל כיון שהמוכר לא יהי' החפץ בידו ואינו יכול להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש"ה אזהר ללוקח מלאנות למוכר, אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו, ואם לא יראה הויה מחילה ברצון, הו"א דמותר להונותו, (ודצריך להחזיר אונאתו בודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה) וצ"ע. ע"כ. ונ"ל דקושיא זו יש לה מקום אי אמרינן דאזהרת אל תונו אינה רק באונאת שתות, דאז יש לחלק בין לוקח שיוכל להתודעות מאונאתו. בין מוכר שאין מקחו בידו, אבל כי אמרינן דאזהרת אל תונו איתיה גם בפחות משתות, וגם באונאה כל דהו מוזהרים עליו. א"כ תו אין חילוק בין יוכל להראותו לתגר או לא, דאף בהתודע האחד שנתאנה לא ניתן להשבון, אם כן אי לא אזהר קרא רק ללוקח שפיר הוי ילפינן מניה אזהרה למוכר, לכן קאמר תלמודא שהיה מקום לטעות שהמוכר לא הוזהר מצד דאבודי אוביד. וכמו שפירש הרשב"א. כיון דאיכא מוכר דאוביד כגון בעה"ב במאני תשמישתיה דלית ביה אונאה, אי נמי במוכר קרקעותיו, הו"א דליכא אונאה לשום מוכר, ואף תגר דודאי מרויח בזביניה אינו מוזהר דלא חילק הכתוב, לכן אצטריך קרא אזהרה למוכר. - ומכאן היינו יכולים לפשוט ספיקתו דהרא"ש, שנסתפק (פ' הזהב סי' כ') אי בפחות משתות אין שם אונאה כלל, או אף בפחות משתות כל שיש בו שווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חברו, ע"ש. ולפי המבואר יהיה מוכרח דהאזהרה היא גם בפחות משתות, ומצאתי להרב פני יהושע (דף נ"ו ב') שכתב יראה בפשיטות דגם בפחות משתות אסור מק"ו דקרקעות דלית בהו אונאה כלל לענין השבון ולית בהו לאו אפ"ה אסור לכתחלה פחות משתות, דכיון דכתיב במספר שני תבואות ימכור לפי רוב השנים, משמע דכשמוכר לו שנה אחת או שתים אחר היובל אסור למכור לו בשווי' אלא צריך לנכות לו בעד השנה סלע ופונדיון אע"ג דליכא שתות אלא חלק אחד ממ"ח, מכש"כ במטלטלין דאסור לכתחלה אפילו בכל שהוא, ע"ש:
אל תונו. אין ספק שהמאנה את חברו לדעת עובר בלאו זה בין במטלטלין בין בקרקעות, שבהן דבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל; אמנם דין מיוחד יש במטלטלין שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון שהוא נוהג במטלטלין ולא בקרקעות, והוא קבלה ביד רבותינו וסמכוהו אקרא שאין אונאה לקרקעות, כלומר חזרת הממון אינו בקרקעות; גם יש בקרקעות אונאה בטועים במדה ובמנין, ואפי' בפחות משתות וכש"כ במטלטלין (רמב"ן), ולפירש"י נצטרך להטות המקראות מפשטן ולומר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו, ולפי רוב השנים תרבה מקנתו וגו' אינו דבוק עם אל תונו דלעיל מניה, וערא"ם:
איש את אחיו. אחיו ולא הקדש, מכאן שאין אונאה להקדשות (ב"מ נ"ו ב') דכיון שאמר תחלה לעמיתך מיד עמיתך, היה ראוי לומר אל תונו זה את זה, ומדאמר אחיו אתי למעוטי הקדש, ואמ"ו בתוספת ר"ע כתב וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמינן באונאת דברים, ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש, דהא כל אינך קרקעות עבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו מיד עמיתך, ואמאי לא נקט בהקדש ג"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש, וצ"ע, עכ"ד. ובאמת לעמיתך ממעטינן מיניה מילתא אחריתי כדאיתא בבכורות (י"ג ב') לעמיתך ולא למצרי, למצרי מאל תונו איש את אחיו נפקא, חד במצרי וחד בהקדש, ע"ש. (ודע שהלשון מגומגם במ"ש דלא תונו איש את אחיו מוקמינן באונאת דברים, כי בלאו אונאת דברים לא כתיב אחיו, כ"א עמיתו) ודע דהנך דאמעטו מדין אונאה, כבר כתב רש"ל דמכל מקום לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת, שאמרו בו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו:
במספר שנים אחר היובל. פירש"י ע"ד הפשט בא להזהיר על ההונאה, שימכור ויקנה לפי השנים והתבואות שהיא ראויה לעשות מעתה עד היובל, ע"ש. לפירושו היה ראוי לומר במספר שנים עד היובל, לא אחר היובל, ואמר הרא"ם אמת שהקונה והמוכר אינם מביטים רק על השנים הנשארים עד היובל וכפי מספרם יהיה השויון לא השנים שעברו מהיובל עד עת הקנין והמכר, כי מה להם לשנים שכבר עברו, אמנם הכתוב תפש השנים שעברו אחר היובל תמורת השנים שנשארו עד היובל, מפני שמתחייב זה מזה, שאם מספר השנים שעברו אחר היובל הוא מספר רב יהיה מספר השנים הנשארות עד היובל מספר מעט, ע"ש והדברים דחוקים. ול"נ דלפירש"י מלת אחר כאן ישמש על יחס הגבול שאליו כמלת אֶל, כמו וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג') דתרגומו למדברא, וכמש"ש. וטעמו כאן במספר שנים אל היובל. ובחנת ותדע כי מדוייק היטב מלת אחר כאן בכוונת אֶל, כי השנים הבאים אחר עבור היובל אינם נערכים כלל עם מה שהיה לפניהם, כי היובל העבר הוא סוף לשבע ימי השמטות שהיו לפניו, ובכלותו יתחיל מנין חדש של שבע שמטות, וכל מקח וממכר הנעשה במשך זמן זה יחזרו וישובו ביובל הבא בסוף שבע השמטות, וסוף כל דבר נקרא אחור, כמו יקשיב וישמע לאחור (ישעיה מ"ב) הגידו האותיות לאחור (שם מ"א) [דיא צוקונפט, פאָלגע, שפאֶטערע צייט] לכן אמר אחר היובל, מספר שנים הנערכים ומתייחסים אל היובל שיהיה בסופם. אמנם לרבותינו (בת"כ ובערכין י"ט) יזהיר כאן את המוכר ואת הלוקח, דלוקח מוזהר להשהות בידו השדה לכל הפחות שתי שנים עז"א במספר שנים תקנה, והמוכר מוזהר להניחו מכור ביד הלוקח לכל הפחות שתי שנים ואפי' רצה הלוקח, על זה אמר במספר שני שנים ימכר. כי כמו שנתנה התורה הגבלה סופית אל המכירה שלא יתמשך יותר ממ"ט שנים, ככה נתנה הגבלה ראשית אל המכירה שלא תהיה פחות משתי שנים. ויראה שיש בזה צד אונאה, דבין למוכר ובין ללוקח לא ניחא להו בבטול דמכירה בפחות משתי שנים, זה כבר השתדל לקנות דברים הנצרכים לעבודת השדה עבדים וכלי מחרישה, וזה כבר התחיל להשתמש בדמי המכירה, ואם ישתנה עליהם הענין יהיה להם פסידא. והוסיף קרא, אחר היובל. כלומר שהקנין על מספר השנים יהיה אחר עבור שנות היובל, ולהורות שבשנת היובל עצמו אין מכר ואין קנין כי זהו עצמו של יובל להורות שאין הארץ לשום אחד מהם, כמ"ש (פ' כ"ג) כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ע"ש רש"י) וכיון שאינו שלו אין בידו למכרו לאחר, וכדשמואל (ערכין כ"ט) המוכר שדהו בשנת היובל עצמו אינה מכורה כל עיקר ק"ו מה מכורה כבר יצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ומטעם זה אפילו התנו המוכר והלוקח על מנת שלא ישוב ביובל, אף על פי שתנאי כהאי גונא מהני בשביעית לא מהני ביובל, וטעמא מדכתיב כי לי הארץ דרחמנא בעי שיהיו הכל יודעים בקדושתה של ארץ ישראל ושהיא שלו (כמ"ש הר"ן בחי' ס"פ השולח, והרא"ה (בחינוך סי' של"נו בשם רמב"ן, והנמ"י פ' הזהב). ואמר אצל המוכר מספר שני תבואות, שצריך המוכר להניח את הלוקח לאכול שתי תבואות בשתי השנים, ולהורות שאם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון וירקון אינה עולה מן המנין, ולשון שני תבואות פי' שתי שנים הראויות לתבואה, כי שני תרתי משמע הזמן והמספר. ולרש"י שפירש גם מקרא זה על השנים הנשארות עד היובל, ומקרא זה הוא הכלל אל מקרא שאחריו שהוא הפרט, (כמ"ש הרא"ם) היה יותר ראוי לומר שנות תבואות. (ונ"ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר"ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב"מ ע"ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר"ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא. ולפי"ז מלת אחר קרוב למ"ש לפי פירש"י, וממה דאמרינן שם בב"מ, כיצד יעשה ילקח וכו' דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן):
לפי רוב השנים. יזהיר בזה שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהן ימכרו ויקנו, ולא יונו איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהוא לחלוטין ויטעהו בכך, אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר, כי המכירה היא במספר השנים עד היובל, שגם בקרקעות יש איסור אונאה במדה ובמנין ואפילו פחות משתות וכש"כ במטלטלין. כי אם יעשו ממכרם מתחלה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם ענין החזרה ביובל, ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד, (רמב"ן כאן ולקמן פ' והארץ לא תמכר) וראיתי בס' המצות (סי' רכ"ז) שכתב הרמב"ן אין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר, אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך, והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמ"ש יובל אפקעתא דמלכא הוא, עכ"ד. ומן התימה מה ענה אז על מקרא מפורש בתורה הפך דבריו, ובודאי פירוש המקרא ברור ונכון כפי מה שפירשו הוא ז"ל בעצמו:
תרבה מקנתו. תקנה ביותר ממה שהיה ראוי לקרקע בתורת שכירות, כי כשתקנה לשנים רבות עד היובל תוכל לעשות בה לשנים רבות גדרות צאן ושובכים מלבד התבואה - תמעיט מקנתו, שלא תקנה לפי חשבון ממה שהיית שוכר ואין צריך לומר קונה לשנים מועטות, והטעם כי מספר תבואות הוא מוכר לך, כי כשתקנה לשנים מועטות לא תוכל להשתמש בה אלא בתבואה לבדה ולא בדבר מכחיש את הארץ באופן שלא תשוב לאיתנה כשתשיב השדה לבעליה כאמרם (ב"מ פ' השוכר) המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן (רע"ס) ורש"י פי' תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר, אם כן אל המוכר ידבר והיה ראוי לומר תרבה ממכרו. גם בסיפא היה ראוי לומר אתה מוכר לו. (ערא"ם ומשכיל לדוד):
מספר תבואות הוא מוכר לך. אין פירושו שאין הקרקע נמכרת כלל כ"א התבואות שיגדלו בשדה אחר שיזרענה הלוקח, כי זה יהיה גרוע ממוכר פירות שדהו לחברו, שאין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להכנס בה שלא בשעת הוצאת הפירות, ולבעל השדה הרשות להשתמש בה כחפצו, ואין זה מכירת שדה כלל כי אין הלוקח קונה מאומה מגוף השדה, אבל פי' מספר תבואות הוא מוכר, שהוא מוכר לך השדה לפירותיה, דבזה אין המוכר רשאי להכנס בה שלא מדעת הלוקח, והלוקח משתמש בה כחפצו, וכן הקונה לזמן קצוב הלוקח משתמש בגוף הקרקע כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעלים, והוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם כמ"ש הרמב"ם (פכ"ג ממכירה ה' ו' ז') וכבר כתב המ"מ שם דבזמן שהיובל היה נוהג היו כל המכירות לזמן קצוב בין זמן רחוק בין קרוב, והיה עושה בה הלוקח כל חפצו, אף על פי שידוע שתחזור הקרקע לבעלים ביובל (וע"כ גם דעת הראב"ד שם בהשגות כן היא שאין לחלק בין זמן קצר לרחוק, דאם כן אף במוכר לזמן רחוק לא נתיר ללוקח לשנות בו כ"א כ"ז היות עוד זמן רחוק ליובל דוקא, ונאסור עליו השנוי בהתקרב שנת היובל. והפרישה בחוה"מ סי' רי"ב סק"ז מצדד בזה לדעת הראב"ד). וכן לשון רש"י (גטין מ"ח ח') בזמן שהיובל נוהג כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל. ושם ע"ב ד"ה במספר שני תבואות, שכתב רש"י אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה, קיצר בלשונו שם, דכבר גילה דעתו מתחלה שהקרקע מכורה לפירותיה, ויותר נראה שנחסר בדפוס בלשון רש"י אות למ"ד, וצ"ל אלא לתבואות של כל השנה. והרשב"ם שכתב כאן מספר תבואות שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע, גם כן אינו מדוייק היטב. ועי' בפני יהושע שם (ד"ה ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי) שכתב דנהי שאין לו קנין הגוף מכל מקום כל הקרקע קנויה לו לפירותיו עד היובל, משום הכי פשיטא דמביא דקרינן ביה אשר תביא מארצך אבל אינו קורא דלא מצי למימר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי כדפירש"י, ולפי"ז אין לשון תבואות דקרא דילן על תבואת הארץ דוקא (געטריידע) כי כל מיני שכר והרוחה הבא לו לאדם נקרא תבואה (איינקינפטע, געוויננסט) כמו תבואת רשע לחטאת (משלי י') וטעם מספר תבואות הוא מוכר לך, כל מיני שכר ורוחה שבמספר השנים האלה הוא מוכר לך בין גדולי קרקע בין שאר מיני שכר ורוחה הבאים מתשמישי הקרקע עצמה. ודע דלרשב"ם (ב"ב קל"ו ב') הא דלר"ל מביא ואינו קורא הוא מה"ת, שכתב אינו קורא שאינו יכול לקרות מן האדמה אשר נתת לי, ומיהו בהבאה חייב דכתיב אשר תביא מארצך, שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו. וכ"כ רש"י גטין מ"ז, וכמה שכתב הרב פני יהושע שם. ובתוס' שם ב"ב תמהו עליו דאי קרינן ביה אדמתך קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתת לי, ונראה לי למה דאמרינן (חולין קל"ה א') דבהמת השותפין חייבת בראשית הגז אף על גב דכתיב גז צאנך דמשמע המיוחד לך, דשותפת ישראל מיוחד לך קרינא ביה הואיל ושניהם בני חיוב וכל ישראל קרויים בלשון יחיד, ע"ש ובגמ' ע"ב, ואמרו (שם קל"ו ב') אשר תביא מארצך למעוטי חוצה לארץ. לפי"ז אין בלשון תביא מארצך המשמעות מיוחד לך, לכן די ביש לו יניקת הקרקע לפירותיו, אבל בלשון מן האדמה אשר נתת לי, שמיחד בדבורו הנתון לו לעצמו זה אינו יכול כיון שאינו הקרקע מיוחד אליו. והרמב"ן בחידושיו שם לב"ב תמה גם כן על רשב"ם דלהכי מביא כיון ששיעבד יניקת הקרקע לפירותיו ארצך קרינן ביה, אם כן למה נסתפקו בגמ' מאי טעמא דר"מ באילן אחד ודרבנן בב' אילנות, שהרי הקרקע משועבד לו כל זמן שאילנו קיים, ע"ש. גם זה יש ליישב למ"ש הרשב"א (בחידושיו לגטין מ"ח) דבשני אילנות אינו קורא אף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות, דהתם קונה גוף השדה מיהו לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה והקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק, ע"ש. והדברים פשוטים ביישוב דעת רש"י ורשב"ם. והנה לדעת התוס' שם ב"ב הא דמחייב ר"ל בהבאה אינו אלא מדרבנן. ולרמב"ן שם משום דמספקא ליה לר"ל אי קרינן ביה מארצך לכן מביא ואינו קורא. ונראה דמטעם זה כתבו התוס' (גטין מ"ז ב' ד"ה טבל וחולין) בקושיתם על רש"י שם, שאינו דוחק לומר לר"י דמשכחת הבאת בכורים ע"י שמקדיש תחלה, ע"ש. כיון דלדעתם כל עיקר חיוב הבאה לר"ל אינו אלא מדרבנן, לכן די לנו דמשכחת ליה גונא לחיובא אף שהוא באופן רחוק אמנם לרש"י ורשב"ם דחיוב הבאה לר"ל הוא מה"ת, ודאי דלא ניחא להו לומר דלר"י אי הוי סבר כר"ל, לא משכחת הבאת בכורים מה"ת רק באופן רחוק מאד בדאקדיש ובמפריש תרומות ומעשרות תחלה ומשגרן ע"י שליח דוקא, (והרשב"א בחידושיו שם הקשה גם כן על רש"י קושית התוס' וכתב דחלק החולין יכול להקדישו וכדאצטריכינן למימר לריש לקיש במוכר שדהו לפירות כדאיתא במוכר את הספינה יעו"ש. נראה פשוט דעת רשב"א דסובר כתוס' ורמב"ן ב"ב דחיוב הבאה לר"ל אינו אלא תקנתא דרבנן או משום ספיקא, לכן הצריך לדידיה למקדשי' תחלה. והרב במקור חיים (הלכות פסח סי' תמ"ח) השתדל בחנם להטעים דברי הרשב"א, ובחנם חשד הרב שם את הרב בשאגת אריה והרב פני יהושע שנעלם מהם דברי רשב"א אלו, כי דעת הגדולים האלה ברורים לדעת רש"י ורשב"ם דסברי דחיוב הבאה לר"ל הוא מה"ת דלא כרשב"א). ובגוף קושית התוס' ורשב"א על רש"י יש לעורר, דבירושלמי מבואר כדעת רש"י, דבמתני' פ"ו דדמאי מ"ז איתא שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא, ואמר עלה ר' יוחנן בירושלמי המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכ"מ שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חברו דמאי, דמה שבידו נחשב כאילו חצי משלו וחצי משל חברו דאין ברירה ויש לכל אחד חלק ממה שביד חברו (ע"ש בר"ש וברע"ב) הנה קושית התוס' ורשב"א שעל רש"י הוא על ר' יוחנן עצמו, ומן הירושלמי עצמו יש ללמוד יישוב הדבר, דאיתא בירושלמי (מובא בר"ש שם משנה חי"ת) ישראל וכושי שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשבנ"א חלק ישראל חייב וחלק כושי פטור, ואמר עלה ר' יוחנן בשחלקו שדה בקמתה דאמר זהו חלקו המגיעו אבל חלקו עמרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא, ע"כ. הרי דלרבי אף כשחלקו בקמה אמרי' כל קלח וקלח של שותפות הוא, כי כל גרעין וגרעין הנצמח בשדה השותפות יונק מקרקע שתחתיו השייך לשניהם, וכ"פ הרמב"ם (פ"א מתרומות ה"ך) ישראל וכותי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח בחלקו של כותי אף על פי שמירחן הכותי וחייב מדבריהם, ע"ש במרכבת המשנה, ומכל מקום חזינן דר' יוחנן אית ליה באחין שחלקו שדה לקוחות הן, דלית ליה ברירה, דלא אמרינן כמו שבירר לו עתה חלק זה שהוא בצפונו של עולם, חלק זה עצמו היה בורר לו לחלקו גם תחלה קודם שהשתתפו, דשמא נשתנה דעתו עליו ואפשר שמתחלה היה חלק חצרו שהוא בדרומו של עולם היה אז יפה בעיניו והיה בורר אותו אז לחלקו, והגיע לו עתה חלק שלא היה בורר לו מתחלה, אמנם בחלוקת שדה אין חששא אלא שמא נתחלף להם חלק בחלק, חלק צפוני כלו בחלק דרומי כלו, כי אין לחוש שמא הגיע לו עתה חצי חלק שהיה בורר תחלה לחלקו, וחצי חלק שהיה מגיע אז לחברו, כי הדבר ברור שכל אדם רוצה שיהיה קרקעותיו צרופים יחד לא מחולקים זה מזה כי טרחתו מרובה בחרישה וזריעה וקצירה, כבב"ב ק"ג אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראה לו כשנים ושלשה מקומות, ובודאי כל אחד היה בורר לו תחלה אם כל חלק הצפוני שבשדה אם חלק הדרומי שבו, ואי אמרינן אין ברירה ליכא למיחש רק שמא התחלף להם חלק צפוני כלו בחלק דרומי כלו, לא על חצי חלקו, לכן סובר ר' יוחנן אחין שחלקו לקוחות הן, כל אחד בחלקו כלו, ולא נשתעבד זה באחריות השני, ובעל חוב של אביהם שטרף מאחד מהם אין לו על השני כלום, ואם היה ספק שמא הגיע לכל אחד חצי חלק חברו וחצי חלק שלו, במאי פליג רב אסי אדרבי יוחנן (ב"ב ק"ז א') מחצה יורשין ומחצה לקוחות, לכן שפיר קאמר תלמודא, כיון דסובר ר' יוחנן אחין שחלקו לקוחות הן בין לתשלומי חוב אביהן דלשעבר בין להחזרתם זה לזה ביובל דלהבא, אם היה סובר קנין פירות לאו כקנה"ג לא משכחת הבאת בכורים כ"א חד בר חד וכו', וערש"י חולין קל"ה ב' ד"ה טבל וחולין ההבדל שבין דבר הנבלל לאינו נבלל. (ודע שראיתי בדברי משנה למלך (פי"א משמטה ויובל) דשדא נרגא בדברי המ"מ והראב"ד הנ"ל דפשיטא להו דבזמן שהיובל נוהג מותר ללוקח לבנות ולהרוס, ממה דאיתא בירושלמי ס"פ השולח, קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא ב"מ אמר לא קנה קרקע מתיב ראב"מ לר"א על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות, א"ל התורה אמרה ושב לאחזתו בעינו, ע"כ. נתבאר מזה דלכ"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחזתו, בעי' שישוב לאחזתו כמו שהיה מקודם, והיאך פשיטו להו להמ"מ וראב"ד דמותר לבנות ולהרוס, ע"ש. ונראה לי דנוסחא מוטעת נזדמנה להרב מ"ל בירושלמי, שנשתבש אות וי"ו בנו"ן, בעינ"ו צריך לומר בעינ"ן, וכן מצאתי להרשב"א בחי' לגטין (מ"ז א') בהא דאמר רבה יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, על זה כתב הרשב"א שאין לעכו"ם בארץ ישראל קנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שו"מ, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין קנה שדה ביובל ר' אילא אמר וכו' מתיב ר' אבא ב"מ וכו' א"ל התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן, עכ"ד. מבואר דעת הרשב"א דרבה דאמר יש קנין לחפור סובר כר' אילא דירושלמי, וטעמא דר' אילא אינו ממלת לאחזתו כדעת המ"ל, כ"א ממלת ושב, כלומר אם נאמר דלא קנה קרקע ואינה יכול לחפור בה, אין כאן מכירת שדה כלל כ"א מכירת פירות, והרשות למוכר להשתמש בשדה כחפצו כל זמן המכירה, אם כן לא יצאה הקרקע מרשות המוכר, ומהו שאמרה תורה ושב, כיון דקודם זמן היובל היה הקרקע גם כן ברשותו, אלא ודאי שעד היובל קנה הלוקח הקרקע ויוכל לחפור בה, ושפיר מקרי המובר בשנת היובל ושב, שישוב אל דבר שיצא ממנו. ודעת המ"מ והראב"ד כר' אילא דירושלמי דפליג על ראב"מ. ולפי"ז מה דאמרינן (בפרק יש נוחלין דף קי"ב) דזבן מזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו, אין צורך לדוחק המ"ל דברשות בעל השדה היה יכול לעשותו בית הקברות, דבלא"ה ברשות הלוקח לקבור בו, אף שאין לך שנוי גדול מזה דכשחוזר ביובל אינו יכול לפנותו, דכ"ז שהוא ברשות הלוקח יכול לבנות ולהרוס כדעת המ"מ והראב"ד. אחר כותבי זה ראיתי בירושלמי, ואיתא התם בתר פלוגתא דר' אילא ור' אבא ב"מ הנזכר, וז"ל, אייתי ר' יעקב בר אחא שמועתא קדמיהון ולא ידע דעוד אינון פליגין ר' יוחנן אמר מביא וקורא, ור"ל אמר אינו מביא וקורא, אמר ר' לעזר ברבי יוסי קומי ר' יוסי כל עמא מודין שהוא מביא מה פליגין בקריי', ר"י אמר מביא וקורא, ור"ל אמר מביא ואינו קורא, ע"כ. ונראה לי דהכי פירושו, ר' יעקב בר אחא מקשה על מה דמתמה ר' אבא ב"מ על דעתך יחפור בה בורות וכו' כאילו אין נפקא מנה בין אם קנה קרקע או לא רק לענין לחפור בה בורות וכו', הלא יש עוד חילוק גדול בין זה לזה, שאם קנה קרקע מביא בכורים וקורא, ואם לא קנה קרקע אינו מביא וקורא, כי חיוב הבאת בכורים אינו אלא למי שיש לו קרקע כדכתיב אשר תביא מארצך, ראשית בכורי אדמתך תביא. ועל זה תירץ ר' לעזר בר"י, דלא יוכל למימר נ"מ בין קנה קרקע או לא לענין הבאת בכורים, דגם ר"ל מחייבו בהבאת בכורים, ולא פליגי ר"י ור"ל כ"א בקריאה לבדה, כיון דבעי למימר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, סובר ר"ל דזה אינו יכול לומר כ"א כשיש לו קנין גמור לעולם בגוף הקרקע, אבל לחיוב הבאת בכורים סגי ליה בקנין נכסי לבד דברשותיה קאי, כברמב"ם פ"ב מבכורים הי"א, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה הרי זה מביא, ואף אי אמרינן קנה קרקע כר' אילא, מכל מקום איכא למימר דסובר כר"ל שאינו קורא, כיון דהדרה ביובל אין זה קרוי אדמה אשר נתת לי, כיון שאינו כ"א לזמן קצוב, דגם לר"ל דסובר ק"פ לאו כקנה"ג מ"מ ע"כ מודה שהלוקח יכול להקדישו ולמוכרו כ"ז שהוא ברשותו כמבואר בקרא ואם שדה מקנתו יקדיש וגו', וכיון שיכול להקדישו ולמוכרו ע"כ מקרי שלו (דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו) ומכל מקום אין זה מועיל לר"ל לחייבו בקריאה, כיון דהדרה ביובל ואין זה נתינה עולמית. ולכן גם הרמב"ם והראב"ד והמ"מ דסברי הקונה קרקע לזמן קצוב אית ליה רשות ביה לבנות ולהרוס ומכל מקום סברי כר"ל דק"פ לאו כקנה"ג ומביא ואינו קורא הכי נראה לי פירושא דירושלמי, אמנם אדוני אבי זקני ז"ל הרב בעל קרבן עדה הלך בהך דירושלמי דרך אחרת, כי לפניו היה הגרסא בסיומא דר' אילא ושב לאחוזתו בעינ"ו כהרב משנה למלך הנ"ל, לכן פירש בהפך, וז"ל ר' יעקב בן אחא הביא הך פלוגתא דר' אילא ור' אבא ב"מ לפניהן ולא ידע דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל, דר"י דאמר מביא וקורא סובר דקנה קרקע דכל שאין לו קרקע אינו מביא, ור"ל סובר דלא קנה קרקע לפיכך אינו מביא וקורא, על זה אמר ר' לעזר הכל מודים ר"י ור"ל דמביא, דהא אפילו בקונה שתי אילנות דלא קנה קרקע תנן דמביא, אלא בקריאה פליגי, ר"י אומר קורא שיכול לומר האדמה אשר נתת לי דק"פ כקנה"ג, ור"ל אמר ק"פ לאו כקנה"ג אבל לכ"ע לא קנה קרקע לחפור בה בורות לפי שהיא חוזרת ביובל בעין, עכ"ל. והביא שם דברי הרשב"א בחי' לגטין שהעתקתי למעלה, וכתב עליו, וקשה איך מייתי רשב"א ראייה לסתור דהא מסקינן לכולי עלמא הקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות, ע"כ ע"ש. ובמחילת כ"ת היה נעלם מעיניו דהרשב"א לא גרס בירושלמי בעינ"ו כ"א בעינ"ן, ולגרסתו ישתנה הפירוש בירושלמי וכמ"ש והוא מוסכם מאד לדבריו, וכן פירוש אדוני אבי זקני בולא ידע דעוד אינון פליגין וכו', נראה דחוק, גם לשון עו"ד אינו מבואר היטב, ומ"ש דהא אפילו בקונה שתי אילנות דלא קנה קרקע תנן דמביא, הוא תמוה דהא מבואר (ב"ב פ"א) דבשתי אילנות מספקי לרבנן אי קנה קרקע לכן מביא מספק:
מה נאכל וגו'. בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרת בניסן ובסיון הוא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית, יאמרו מה נאכל בשנה השמינית ? כי בשביעית אין זרע ואין קציר, ולכן אמר רמב"ן שלשון המקרא מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית; ואין הדעת נוחה בסירוסי לשון המקראות; והרב"ח מחבר בשנה השביעית עם הן לא נזרע, והוא מתנגד לנגינה. ונ"ל כי הבי"ת תשמש שתי הוראות, תוך הזמן, ואחר זמן, כמו (ס"פ וישב), בעוד שלשת ימים ותרגומם סוף תלתא יומין, ואמר אחריו ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה, דפי' ע"כ אחר יום השלישי, וכן היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י"ט), שהוא לסוף ג' ימים והוא יום הרביעי (ע"ש רש"י), ואמר אחריו ויהי ביום השלישי דפי' ע"כ אחר יום השלישי, ואמר במשפטים וחג האסיף בצאת השנה, שבי"ת תורה על כלות השנה, כי חג הסוכות הוא במיפקא דשתא, וכן תקבר בשיבה טובה אות בי"ת של בשיבה הוא ע"כ על זמן שלאחריו, וכן בתשעה בחודש (אמור), דהבי"ת תורה על כלות יום התשיעי, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (בא י"ב), בי"ת בארבעה עשר הוא בכלות, כי בליל חמשה עשר הוא זמן אכילת מצות, ויהיה אם כן בשנה השביעית כאן גם כן בי"ת דלאחר זמן, ופירש מה נאכל אחר השנה השביעית (נאך אבלויף דעס זיבענטען יאהרעס), אמנם מה שכתב אחר זה בשנה הששית, הוא בי"ת תוך הזמן, והמכוון שבתוך השנה הששית תהיה הברכה להספקת מזון על שלש שנים, ועמ"ש (בכי תבא) בשנה השלישית:
וכי תאמרו וגו' וצויתי וגו'. ממה שהטעם במלת וצויתי איננו מלרע מבואר שהוי"ו איננה מהפכת העבר לעתיד, אבל הוא עבר בוי"ו החבור, לפי"ז מלת וכי איננו מלת התנאי (ווענן) אבל הוא מלת השאלה והתימה כמו וכי ימצא איש את אויבו ושלחו (ש"א כ"ד) שטעמו הימצא, וכן כאן התאמרו, כלומר התוכלו לאמר מה נאכל הלא בעיניכם ראיתם כי הקדמתי לצוות את הברכה. (שמעתי):
לשלש השנים. המפרשים יחתרו לבוא אל יבשת באור דבר זה, כי באמת אין כאן רק שתי שנים שביעית ושמינית, מחג הסוכות של שביעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה הששית עד חג הסוכות של תשיעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה השמינית, ערש"י ורמב"ן ורנ"ו, ולא הבינותי למה יחשבו רק האכילה הממשית דהיינו אכילת האדם מתבואת השנה הששית, ולא יחשבו גם האכילה הסבובית, דהיינו מה שיש בתבואת הששית די והותר לזרוע ממנה בשנה השמינית, הגורמת אכילת אדם כל השנה התשיעית, כי אם לא היה בידינו מתבואת הששית כדי הזריעה בשנה השמינית, מה היינו אוכלים בשנה התשיעית, אם אין זרע אין קציר ואין אסיף; והנה לפירוש המפרשים לשון המקרא מיותר, והוא מ"ש. וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן. דלפירושם המכוון בזה, כשתזרעו בשמינית יהיה בידכם אכילת הישן וגם בזמן אסיפת התבואה בשנה התשיעית יאכלו ישן, וזה רק למותר שאם יאכלו ישן באסיפה מכש"כ שבזריעה המוקדמת יאכלו ממנו, ולדברינו הזריעה בשמינית לצורך התשיעית הוא עיקר הברכה ועליה יאמר וזרעתם וגו' ואכלתם, וטעמו שיהיה בידכם בשנה השמינית כדי זריעה לצורך התשיעית, וכדי צורך אכילה בו משעת הזריעה עד האסיפה, וענין הברכה הוא תוספת מרובה מכדי הצורך, האכילה הממשית הוא הצורך העיקרי בזמנו, והתוספת לזמן הבא הנקרא אכילה סבובית היא עצם הברכה, ועלי' יאמר. וצויתי את ברכתי לשלש השנים. ירצה האכילה החמשית שבשתי שנים, והאכילה הסבובית שבשנה השלישית; גם אפשר לומר כי לשון לשלוש השנים אינו מספר יסודי רק מספר סדורי, כמו היו נכונים לשלשת ימים (יתרו) שפי' ליום השלישי, כן לשלש השנים פי' לשנה השלישית, כי עיקר הברכה הוא האכילה הסבובית שבשנה השלישית, כי האכילה הממשית שבשתי השנים השביעית והשמינית, אינו כל כך מן הברכה, שבכל שנה ושנה הארץ תוציא תבואות כדי צורך שתי שנים, האכילה הממשית שבשנה הבאה, והאכילה הסבובית שבשנה שלאחריו, א"כ האכילה הממשית שבשנה השמינית אין בה מן הברכה כלל, כי היא במקום האכילה הסבובית שבשנים אחרות; ומצאתי לרבותינו (ר"ה י"ג), שאמרו ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרא לשלש אלא לשליש, ע"ש:
מן התבואה ישן. לא אמר ישנה בלשון נקבה, גם לא נתלה ה"א הידיעה בתחלת התיבה כדין תאר המתאר, כי אין מלת ישן מוסב על התבואה, גם התבואה כמו שהיא אינה נאכלת, אבל חסר מלת לחם המתאר, וטעמו מן התבואה הששית תאכלו לחם ישן, ודברי ראב"ע בזה סתומים:
לא תמכר לצמיתות. למכירה פסוקה עולמית (רש"י) ולרבותינו בתלמוד ירושלמי (מובא בר"ש פ"ה דדמאי מ"ט) נכלל בזה גם האזהרה מלמכור לזמן קצוב קרקע למי שברשותו נפקעת ממצות התלויות בקרקע, כתרומות ומעשרות, לפ"ז יהיו לצמיתות מענין מבעד לצמתך (שיר השירים ד' א') שפרש רש"י צמתך, דבר המצמצם את השער שלא יפריחו לחוץ, וצמצום הדבר הוא שמקמצם ומקטינים אותו לבלי התפשט כטבעו (בעשראֶנקען) וכן אדם המקמץ וממעט בהוצאתיו נאמר עליו מסתפק בצמצום (איינגעשראֶנקט, איינגעצאָגען) וכן צמתו בבור חיי (איכה ג' נ"ג) הוא לרש"י מענין צמצום, ור"ל שבהיותו מושלך בבור היו ממעטים ומצמצמים עליו המזונות הנצרכים לחיי אדם (בעשראֶנקטען דען לעבענס בעדארף), ומזה הונח לדעתי שם צום על התענית, כי ביום התענית, לחסרון הליחיות הבאים ממאכל ומשקה, מתצמצמים ומתכווצים האיברים הפנימיים מן הכמות שהיו להם קודם, כי הליחיות הם ממלאים את האיברים ומותחים אותם שטוח, ובהסתלקותם עד שאין האבר ממולא מליחיותיו, הוא ממילא נקמט נכווץ ומתצמצם יחד, וכן המוכר קרקע למי שאינו מצווה על המצות התלויות בקרקע, הוא מצמצם ומחסר בהוצאת החיוביות המוטלת על הקרקע מצד הדת - והנה פלוגתא דתנאי היא אם יש קנין לא"י בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אי לא, בדיעבד, על כל פנים כולי עלמא מודו דלכתחלה אסורה המכירה המפקעת, ואם לא היתה כוונת המקרא רק על המכירה לחלוטין הוי ליה למימר לא תמכר לעולם, וכדי לכלול גם מכירה המפקעת לזמן מה חיובי קרקע אמר לצמיתות, ומחלוקתם בביאור מלות לא תמכר, אם היא שלילת הרצון לבד (זאָלל ניכט פערקויפט ווערדען) או הוא שלילת היכולת (קאנן ניכט פערקויפט ווערדען) דבשלילת היכולת לא תהני המכירה בדיעבד לאפקועי חיובי הקרקע וכשבאה תבואת קרקע זו לרשות ישראל חייב לעשר ואם אינו אלא שלילת הרצון, בעבר ומכר אהני ליה מעשיו לאפטורי ממעשרותיו אף כשהתבואה תבא אחר כך ליד ישראל:
ימים. שנה שלמה קרויה ימים (רש"י), נראה לי טעם הנחת שם ימים על שנה שלמה, למה שנתבאר (ר"פ בראשית) שעיקר יסוד שם יום הוא שתי אותיות הם, שהוראתו על כמות רב המספר (מענגע), כמו אב המון גוים, ואין לך מספר היותר עצום בימים רק הנכנס בגדר שנה כי ימים שהם יותר משס"ה הם נחשבים לפרטים שאחר כלל השנה:
אשר לא חומה. לו קרינן, וארז"ל אף על פי שאין לו עכשיו הואיל והיתה לו קודם לכן (רש"י); רע שהענין ברוב קרי וכתיב שבמקרא להורות שיש כאן הרכבה, אם משני שמות כמו כהקיר ביר מימי' (ירמיה ו'), שהוא מורכב מן בור ובאר כי פתחות הבי"ת וחריקת היו"ד משלים חסרון האל"ף של באר, והוא על משקל שית, שמיר ושית מלשון שאה כמו אם שאו ערים, והאדמה תשאה שממה, שניקוד שיד משלים חסרון אל"ף של שאה, אך להראות ששם ביר מורכב מן באר ובור לכן כתיב בוא"ו, שהכתיב בור והקרי ביר; ויש גם כן הרכבה משני גופים כמו ויט אהלה, או הרכבה מיחיד ורבים, ויפול על צוארו, וישלך מידו את הלוחות; או הרכבה משני זמנים, כמו והיו תוצאותיו הימה (יהושע י"ט), עתיד במקום עבר או בינוני והיו; ויש הרכבה משני בנינים כמו היצא אתך, תלונו עלינו מן הקל והכבד; ונמצאו הרכבות כאלה במלות שלמות שאין בהם קרי וכתיב, אם הרכבת ב' שמות כמו, לפלמוני המדבר, דהיינו פלוני אלמוני; הרכבת שתי מלות, בחיים עדנה (קהלת ד'), ענינו עד הנה; הרכבת שני גופים ליחמנה במקלות, וישרנה הפרות; הרכבת שני זמנים, כי אתה יאהבני אישי, הבדל יבדילני מן עבר ועתיד; הרכבת ב' בנינים הכבס את הנגע מהתפעל והופעל, והפתית בשפתיך (משלי כ"ד); וכן כאן הרכבה ממציאות והעדר, דהיינו אין לו ויש לו, ור"ל שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, ותרגום אשר לו חומה (דיא עהעמאלס איינע מויער געהאבט), (רש"פ), עמ"ש בבשלח ביאכלמו כקש:
ובתי החצרים. לרבותינו (בת"כ ובערכין ל"ב) מקום שיש בו לכל הפחות שלש חצרות שבכל אחד ואחד מהם שני בתים דזה הוי בכדי עיר, אז יש לחלק בו בין יש לו חומה לאין לו חומה. אבל כשאין בו כ"א שני חצרות של שני שני בתים, שאין בזה כדי עיר, אז אפילו הוא מוקף חומה דינו כבתי חצרים. (עיין בקרבן אהרן) ואין תימה לקרוא שם עיר למקום שאין בו רק שלש חצרות של שני שני בתים, דבקין נאמר ויהי בונה עיר, אף שלא היה רק לו ולאשתו ולבניו:
בית ועיר אחזתו. פירש"י אותו ממכר של בית או של עיר, וכן בדבור הקדום כתב רש"י אם יקנה איש בית או עיר מהם. ולא ידעתי איך משכחת לה שיהיה לבן לוי אחד כל הערי' לאחזה, שיהיה בידו למכרו, הלא מ"ח עיירות שניתנו ללויים נתחלקו לכ"ב אלף לויים שהיו באי הארץ. ויגיע לכל אחד מן העיירות קרוב לחמש מאות לויים, ואם לוי אחד קנה את העיר מכל שאר תושבי העיר, הנה הוא לו שדה מקנה לא שדה אחזתו שהיא ירושה לו מאבותיו, ואם הלויים תושבי העיר כלה הם מכרו לישראל, זה הוא מציאות רחוקה מאד, וממילתא דלא שכיחא לא קמיירי קרא. ולולי פירש"י הייתי אומר שאין הקרא מדבר כלל ממכירת עיר רק ממכירת בית אשר בעיר, ואין אות וי"ו במלת ועיר וי"ו המחלקת, כ"א וי"ו המשמשת במקום מלת של, שהוא אחת מהוראות הוי"ו (כמ"ש באמור כ"ב ח') וטעם ממכר בית ועיר אחזתו, בית של עיר אחזתו, ומה שכתב וערי הלויים בתי ערי אחזתם, הוא בדרך כלל שאחריו הפרט, כלומר ערי הלויים כגון בתי ערי אחזתם:
היא אחזתם. לפי הנהוג הוי ליה למימר הוא בלשון זכר, הכנוי על הבתים כמו אחזת עולם הוא להם שהכנוי שב אל השדה, וכן המנהג ברוב, וכאן מלת היא שב על אחזתכם לא אל בתי, לפי הנהוג (ר"ש ב"מ) וטעם שנוי זה נראה לי כי כוונת המקרא להודיע טעם הבדל בתי ערי הלויים מערי כל העם, אלה אם לא יגאלו הבית תוך שנה ראשונה ישאר לחלוטין ביד הלוקח, ואלה יגאלו לעולם, על זה אמר כי כמות בתי ערי הלויים מעטים מאד בערך בתי ערי כל ישראל, לאלה היה להם חוץ מן הבתים נחלה מרווחת מאד, ולאלה שלא היתה שום נחלה בקרב הארץ רק בתי עיירות מ"ח, והם מצומצמים מאד בזה, לכן מהראוי להקל עליהם בהחזרת בתיהם לעולם, לכן הסב מלת היא על אחזתם, להורות על חולשת אחזתם ומעוטם בכמות, כי לשון נקבה יורה על החולשה והקטנות, הפך לשון זכר הנאמר לנקבה, עמד פתח האהל (שופטים ד') להורות על כח הזריזות:
ושדה מגרש וגו' לא ימכר. ערש"י מרבותינו בתורת כהנים, ורלב"ג פי' אין הרצון בזה שלא ימכר כלל, כי כבר ביאר כי גם בתיהם יש להם רשות למכור, אלא שיש לבתיהם גאולת עולם; אמנם הרצון בו שלא ישנו אותו לעשות שדה מגרש או הפך או מגרש עיר או הפך, והושאל לזה הענין שם מכירה, לפי שבמכירה ישתנה רשות בעל הקנין וישוב אל בעלים אחרים, ולזה הושאל שם מכירה להשתנות הקנין (עמ"ש בשופטים בלבד ממכריו על האבות), מן ההשתמשות לתכנית אחת אל השתמשות תכלית אחרת, ומזה אמר אשר התמכר לעשות רע רצה לומר שבאופן שהיה מיוחד לעשיית הטוב בכמו האופן ההוא שב לעשות רע, כאלו יצא מרשות המנהיג הטוב אל רשות מנהיג רע, ומזה הענין השני נקרא בזה המקום מכירה, העשייה משדה מגרש או הפך, כי השתמשו בו לתכלית מקבלת אל התכלית אשר כוון בה, ולזה אמר. כי אחוזת עולם היא ללויים, ולזה אין ראוי לשנות אותו מענינו, כל אחד בזה האופן המשוער יאות להשתמש בו לעולם באופן שלם, ואם ישתנה זה הסדר יפסיד הישוב ההוא ויבלבל ענינו, שאם יעשה ממגרש עיר או משדה מגרש לא יספיק להם ולבהמתם ולכל חייתם, ואם יעשו הפך זה ימעיטו ישוב המקום ההוא, וכבר הקפיד באלה מסעי שישתמשו הלויים באלו המקומות בתכלית המכוון להם, ולא יעתיקום לתכלית אחר, כי אמר שם והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, עכ"ד. ודבריו נכונים בעצמם ומקורם בערכין ל"ג ב', ע"ש. אמנם אין כאן מקומו, ולפירש"י שהוא מת"כ יותר מכוון אל הענין המדובר בפרשה שבן לוי גואל לעולם:
והחזקת בו גר ותושב. לפירוש המפרשים המקרא הזה כולל שני צוויים אחד כי ימוך אחיך והחזקת בו, והשני על הגר, גר ותושב וחי עמך, ולפירוש זה היה ראוי שיבא האתנח תחת והחזקת בו, ועוד אם גר ותושב הוא נושא המאמר, ומלת וחי עמך הנשוא, למה באו גר ותושב בדרגא תביר, והיה משפטן במונח וז"ק; אמנם לתיב"ע שאמר ידור ויתותב ויתפרנס עמך (וכ"ה בתרגום אונקלס לפי הנוסחא הקדמונית), אין הכתוב הזה כולל אלא צווי אחד, והוא. כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, הוא התנאי אשר יפול בו הצווי, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, הוא הצווי, ומלת גר ותושב ענינו יהיה גר יהיה תושב (כי השמטת פעל היה רגילה מאד בלה"ק), כלומר יגר וישב, לכן באו בדרגא תביר בהפסקה פחותה ממלת וחי, כי עמך שבסוף הפסוק מוסב על שלשתן יגור עמך, ישב עמך, ויחיה עמך, וכ"ד בעל הטעמים, ולכן שם גם כן האתנח במלת עמך קודם והחזקת (רשד"ל):
ותושב. איזהו גר תושב זה ארמי שקבל עליו שלא לעבוד ע"א עם שאר מצות בני נח, כ"ה דעת חכמים בפרק השוכר, וכ"פ הרמב"ם (בפי"ד מאיסורי ביאה), ונקרא שמו תושב לפי שמותר להושיבו בארץ ישראל, כמפורש בערכין בפרק המקדש, ורש"י שפירש שמקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים, היא דעת ר"מ ולית הלכתא כוותי', עי' צד"ל:
בנשך ובמרבית. אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית, ולא תרבית בלא נשך (לגבי הלוה הנותנו הוא נשך, ולגבי המלוה המקבלו הוא תרבית), ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין, וקרי ביה הכי. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ר"פ איזהו נשך). ושינה הכתוב בלשונו לכתוב לאו אחד בלשון אחד, ולאו אחר בלשון אחר, כי כן דרך המקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר (תוס' שם), והסתכל כי יש במקרא זה שתי דלתות שוות בתשע תנועות, ומה יפה אף נעים בזה לומר, כי בנשך שבסוף דלת הראשונה ישמש גם לפנים להתחלת דלת שניה, וכן ובמרבית שבתחלת דלת שניה ישמש גם לאחור לסוף דלת ראשונה, להשוות הדלתות. ומה נואלו אלה המגמגמים על אמרם ז"ל בזה. קרי ביה הכי, הלא דרך זה סלולה ונעימה בדרכי השיר, ונוהג גם במאמרי המצות, והזכרתי קצת מהם (באמור כ"ב י"א, הם יאכלו בלחמי), ובדעתי לדבר מענין זה ברחבה במאמר מיוחד (בפרשת וילך, בכתבו לכם את השירה הזאת, אם יחייני המחיה כל ית':
ויצא מעמך הוא ובניו. מכאן שרבו חייב במזונות בניו (רש"י מרבותינו בתלמוד ובספרא) לפי דעתם פירושו דקרא ויצא מהחיוב שהיה לו עליך עמך, שכבר דרשו יהיה עמך במאכל ובמשתה וכו' ועל זה אמר ויצא מעמך הוא ובניו, שחייב במזונות בניו, ומכאן יצא לרבותינו לדרוש גם קרא (דמשפטים כ"א ג') ויצאה אשתו עמו, לחייבו במזונות אשת עבדו, עם דשם לא אדכרו מזונות כלל (כן כתב בקרבן אהרן בפירושו לספרא, וע"ש). ועיין מה שכתב שם במשפטים:
ושב אל משפתתו. למשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בו הוא או אבותיו, כ"ד ר"י (במכות י"ג) דהילכתא כוותיה; ורש"י שכתב אל אחזת אבותיו אל כבוד אבותיו, היא דעת ר"מ שם, ואין כן הלכה:
והתנחלתם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם, ולא יתכן לפרש, הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם (רש"י); אמנם אונקלס ויב"ע תרגמו ותחסנון יתהון, פי' ההתפעל ליוצא, כמו וכל כלי עץ תתחטאו (מטות ל"א כ'), שהוא לראב"ע יוצא, וכן והתאויתם לכם, כי הגבול הוא הפעול, וכן והתנחלתם את הארץ (שם ל"ג כ"ד), והרבה דוגמים לזה (הזכרתים בוישב בויתנכלו אותו), היוצאים בבנין התפעל:
לעולם בהם תעבודו. אין לך בהם אלא עבודה בלבד (ב"מ ע"ג) לעבודה נתתיו ולא לבושה (נדה מ"ז) ומכאן שאין עבד כנעני יוצא ביובל, (פ"ק דקדושין):
לעולם בהם תעבודו. והוא מ"ע והמשחרר עבד כנעני שלו עובר בעשה זו ומי שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. כתב הרב בטורי אבן (ריש חגיגה) ליכא עשה זו, דכיון שהוא חציו בן חורין שעובד א"ע יום אחד, אם כן אין בו עשה דלעולם ב"ת כיון דביומו הוא לעצמו ואין רשות רבו עליו, לכן אף בצד עבדות שלו אין בו משום עשה זו כיון דאי אפשר לקיים בו לעולם ב"ת, לכן כופין את רבו לשחררו דגבי דידיה ליכא עשה, וכה דברי הרשב"א בחי' לשבת בהא דאין אומרים לאדם חטא בשביל וכו', ולא זכיתי להבין לפירש זה קושיא דתלמודא (גטין ל"ח) בההיא אמתא דהוו קמעבדי בה איסורא דאמר אביי אי לאו דכל המשחרר עובר בעשה הוה כייפינן לשחררה, ומקשה ממעשה דחציה שפחה וחציה בת חורין דנהגו בה מנהג הפקר וכפו לשחררה. ומאי קושיא דשאני התם שאין בה עשה זו. אחר כך הראוני בתשובת בנין עולם סי' י"ב שדיבר מזה:
אם עוד רבות בשנים. אין ספק שלאחר ששהה העבד בבית אדוניו זמן, תהיה פעולתו יותר מעולה ממה שהיתה בתחלת הכנסו לעבוד, לכן אמר שאף על פי שיש זמן הרבה עד סוף זמן ממכרו ואין ספק שלא היתה פעולתו על אותה השלמות שהיתה עתידה להיות אם היה שוהה כל הזמן, מכל מקום יגרע מדמי המכר כפי כסף מקנתו, כאמרם (ערכין ל', קדושין ח'), נתרבה כספו מכסף מקנתו; ואם מעט נשאר, באופן ששכר שני הפעולה הטובה שעברו עודף על הראוי כפי חשבון המכר יגרע הראוי לפעולת השנים שעברו, כאמרם שם נתמעט כספו כפי שניו (רע"ס), וכפירש הגר"א אם עוד רבות בשנים דהיינו שנתרבה ונעשה מאתים לפיהן ישוב גאולתו מכסף מקנתו, פירש אין צריך לחשוב אלא מכסף מקנתו, ואם נתמעט בשנים שאינו שוה עכשיו אלא מנה, כפי שנה ישיב את גאולתו, פירש אין צריך לחזור אלא לפי השנים שהוא שוה עכשיו ולא כפי מה שנתן תחלה, עכ"ד. ודייקו רבותינו כן מדלא כתיב רבות שנים, נשארו שנים, ואמר בשנים משמע שיש רבוי בגופן של שנים או מיעוט בגופן של שנים, ולזה אמרו נתרבה כספו דהיינו כאלו נתרבו השנים דמלאכת השנים נתרבה (עי' בחדושי הרשב"א לקדושין שם), ולכן אמר כאן מכסף מקנתו וכאן כפי שניו, עי' רלב"ג: [לרבותינו שאין מלת רבות מוסב על שנים כי אין הכתוב מדבר מרבוי שנים ומיעוטם, כי אם מרבוי דמי העבד ומיעוטו, שנשתנה באיכות גופו באימון ידיו וכדומה שמסבתם נתעלה בדמיו הרבה יותר ממה שהיה בעת המכרו, יתכן לפרש מלת "עוד" על כוונה זו, כמו (איוב ל"ד) לא על איש ישים עוד, שענינו תוספת ורבוי על השיעור הראוי, כן יתרון דמי העבד מצד השתנות איכיותיו נקרא כאן עוד. ולהורות על התועלת המתילד מן השתנות איכות העבד, שהוא השכר והריוח שבמלאכתו, שע"י אומנות ידיו מלאכתו יותר ראויה ומוכשרת להמכר בתוספת דמים, ע"ז הוסיף קרא מלת "רבות" כענין ולא רבית במחיריהם (תהלים מ"ד) כלומר הרבות שכר והרווחה, וטעם "עוד רבות" יתרון המרבה שכר (שטייגערנד אם געווינן). ולפי"ז הבי"ת במלת בשנים היא בי"ת התוך. כלומר תוך השנים שיש לו לעבוד עוד נתילד בגוף העבד יתרון שמצדם יש במלאכתו הרווחה יתרה. ובכל זה השמיענו קרא, לפיהן ישיב גאולתו, שהרשות בידו להגאל ואין רבו יכול לעכבו: (ואפשר שהמכוון במלת בשנים על ההרווחה שמצד השנים, שבשנים שעבד עד הנה היו שנות זול, שנמכרו התבואות בהם בזול יותר ולא היה לו לאדון תועלת כ"כ במלאכת העבד, ועכשיו כשרוצה להגאל יש שנות יוקר, שיש לרבו הרווחה יתרה במכירת התבואות הבאות ע"י מלאכת העבד, גם בזה הרשות בידו להגאל). ועל אופן הגאולה איך תהיה, כי היה מקום לומר שצריך להשיב לכל שנה ושנה כדמיו של עכשיו כיון שנתעבד לרבו במכירתו אליו ומה שקנה עבד קנה רבו והזכות שנתוספו דמיו הוא זכות אדונו, לכן אמר קרא מכסף מקנתו, שאין צריך להחזיר לרבו עבור השנים הבאות כ"א מה שיש בידו מכסף מקנה לכל שנה. ולפי"ז מלת לפיהן ע"כ המכוון בו כמו לפי מלאת לבבל (ירמיה כ"ט) שהוא על שיעור הזמן לבד, (נאך אנצאהל) לכל שנה ושנה מכמות השנים העתידים ישיב כפי מה שנתרצה בעת המכרו. ועד"ז יתפרש גם אידך קרא ואם מעט וגו' שנתמעטו דמי העבד, ואז א"צ להשיב עבור השנים העתידים כפי מה שנתרצה בעת הקנין כ"א כפי מה שנפחתו דמיו מעתה, וזה"ש כפי שניו. ומלת כפי על איכות השנים ושיעורם (נאך פער- האֶלטניס) כמו לפי שכלו יהלל איש (משלי י"ב). והקדים כאן כפי שניו שהוא אופן הגאולה, ישיב גאולתו שהוא רשות הגאולה, ולפני זה הקדים רשות הגאולה לאופן הגאולה, תחלה אמר ישיב גאולתו ואח"כ מכסף מקנתו, כי דרך המקראות להקדים העיקר, ובנתמעט כספו רשות הגאולה אינה עיקר כי גם רצון רבו להפטר ממנו למיעוט תועלתו בו, ואופן הגאולה הוא העיקר שישלם פחות מכדי כסף מקנתו, לכן הקדים כפי שניו. אמנם בנתרבה כספו אופן הגאולה אינו העיקר, דמילתא דפשיטא הוא שצריך להחזיר לכל שנה עכ"פ הדמים אשר קיבל, ורשות הגאולה הוא העיקר, אף שנטפל רבו עמו עד הנה ללמדו סדר עבודתו ולהרגילו בה, ועכשיו שהגיעו השנים שיוכל ליהנות ממעשי ידיו יצא ממנו מדעתו, לכן הקדים שם ישיב גאולתו. יתבונן הקורא על דעת רבותינו בפירושא דהנך מקראות, כי למפרשי הפשט דמרבוי ומיעוט שנים לבד קרא משתעי, מוקשה מאד אריכות לשון המקראות, כי היה יכול לומר בלשון קצרה. לפי רוב השנים ירבה גאולתו ולפי מעט השנים ירבה גאולתו, כלעיל ט"ז:]
